על שבץ מוחי ויוגה

שבץ מוחי הוא הבזק תובנה

"התעעייפתי מנטליתת...חייבת רגע.."

"בטח, שנרפה?"

" לא, הנה חזרתי ללעצמי! כאילו המח התחמם מרב מאמץ לחפש את כתף ימין"

"אני מכירה את זה...כאילו הגלגלים במח זזים ומנסים להבין מה ואיפה"

"בדיוק! אני מלמדת את המח שלי שפה שהוא לא מכיר - אין לו שמץ של מושג מה זה כתף ימין ואיפה היא לעזאזל, לעומת כתף שמאל שמאוד מורגשת"

אנחנו בעצם רק יושבות בדנדה אסנה אל הקיר - שום דבר שנראה מורכב

אבל

עבור מי שיצאה מגופה, לחזור אליו חזרה זה לא דבר של מה בכך...כל הקשרים הקודמים מחוקים וכמו תינוק שמחפש את הקשר בין הרגל שזזה למציאות שהוא זה שמזיז אותה - ככה גם בשבץ מוחי.

אנחנו נולדים בלי שום מושג שהגוף הזה שלנו ולאט לאט מזדהים איתו.

בשבץ, האמת מיד נחשפת. ההזדהות הזאת מתנתקת בבת אחת ואין יותר אני זה הגוף. יש אני. יש גוף.

פתאום היד שלה עפה קדימה בתנועה לא רצונית

שתינו מתבוננות בעניין הזה וקצת צוחקות

וכמו שלי ברור שהיד הזאת היא לא שלי

גם לה ברור שהיד הזאת היא לא שלה

אבל איכשהו, צריך להשתלט עליה, כמו על ההגה באוטו.

כשאני עברתי שבץ, כל דבר שהרמתי - היד זרקה.

אני מרימה כוס קפה והיא נזרקת בשוונג לרצפה אני מרימה מפתחות ומתבוננת ביד זורקת אותם לרצפה.

שוב ושוב ושוב.

אני מנסה לדבר, אבל השפתיים עולות אחת על השניה ועושות תנועות פריי סטייל....בחיי שאני שומעת את המשפט באופן ברור בראש - אבל איפה אני ואיפה השפתיים והדיבור.

ללא ספק - תוכנת היוגה שהוטמעה נשארה (נראה שחווית ההמודעות לאו דווקא קשורה במח מתפקד ).

כשהשבץ התרחש, נקרעתי מצחוק.

כל זמן ההשתבצות, נקרעתי מצחוק.

זה קטע משעשע ממש, הרגע הזה שחלקי הגוף עושים מה שבא להם, כאילו שייכים למישהו אחר.

הרגשתי כמו אחד המטופלים בבי"ח שאני עובדת בו ומיד הבנתי אותו. וצחקתי...צחקתי מלא.

זו התגובה הרגשית הכי חזקה מאותו הזמן.

צחקתי עד הרגע שבו עלה במוחי בכל זאת, שמשהו מאוד לא נורמלי מתרחש ואז נשכבתי על הרצפה,בלי דיבור ובלי צד שמאל והכרחתי את עצמי להפסיק עם הצחוקים ולסרוק את הגוף הזה בשקט, מכפות הרגליים ועד הראש ולבדוק מה בדיוק קורה. מה נסגר עם צד שמאל??

הסריקה עצמה - העצירה, הרחבת המודעות והנשימה - גרמו לי תוך 10 דק' לקום להקיאא והופ - חזר הדיבור.

באותו היום בערב במילקה הנוירולוגית, כבר תירגלתי תנוחות מכל מיני סוגים , כדי ליצור חזרה קשרים ולשבת שוב בגוף הזה. אני עוד פה. אני צריכה את כל החלקים בגוף הזה בתפקוד.

הגעתי מאוחר לבית החולים - נשארו אוטמים ולמעשה, לא היה שום דבר שאפשר לעשות חוץ מלרשום לי אספירין ולשלוח לפיזיותרפיה.

פגישה אחת עם הפזיותרפיסטיות במחלקה והן הודיעו שאין להן מה לעשות איתי - הכל בסדר ומה שלא אני מתקנת לבד.

הכל, הכל חזר לתפקוד מלא.

אבל יחד עם זאת, לא בטוח שאם יתרחש עלי שוב השבץ, לא אאבד תפקודים.

המודעות אני כבר יודעת, שלמה ולעולם לא יכולה להפגע.

אני כותבת כאן בסוף שיעור עם מתרגלת מהממת,

צעירה יפה וחכמה, שעברה גם היא אירוע מוחי וצד ימין שלה השתתק.

אנחנו מדברות הרבה על החויה החוץ גופית הזו והאמת....שתינו די מרוצות מהתובנה האדירה שחווינו.

אבל אצלה, כבר שלוש שנים שצד ימין פחות מרוצה והיא צולעת עם יד מעוותת פנימה....

לפני חודש היא התחילה תרגול פרטני אצלי (הגיעה מחול ולא התחברה לשיעורי היוגה בארצה)

שני שיעורים בשבוע

חודש אחד

הצליעה ירדה ב70% , יד ימין מתיישרת ומצליחה לפעול בעצמה בלי שיד שמאל תעזור לה, מפרקי הירך והשכמות שסבלו מחוסר האיזון מרגישים הרבה יותר טוב

ואפילו החיוך, עם שימת לב מרוכזת - שווה!!!

ולא פחות מהותי - התמוטטות העצבים שאחרי השבץ ...

אני בעצמי לא הפסקתי לבכות 24/7 שבועיים (לרב בלי סיבה נראית לעין - עצב תהומי)

והיא, נעשתה כל כך רגישה לכל גירוי חושי שאפילו כשהתמי 4 הרתיח מים היא הייתה מכסה אוזניים....

היום תרגלנו על הדק בחוץ. עברו כלבים, שכנה שפיטפטה ברחוב, ציפורים מתארגנות ללילה - היא לגמרי הייתה שלווה עם זה (עד החתול שהגיע בהרפייה עם מייאו מחריד)

מכירים אנשים שעברו אירוע מוחי?

אשמח מאוד להדריך אתכם על עבודה משקמת, שהיא ***לא פזיותרפיה*** , אלא עבודת החזרה לגוף, הרחבת המודעות, יצירת קשרים נוירונים מחדש וויסות רגשי .

ואם אתם בעצמכם עברתם אירוע מוחי - אשמח מאוד לשוחח איתכם על החוויה ואולי אפילו לעשות מחקר קטן יחד

בתמונה: תראו איזה יופי שתי הידיים יחד